<h1>בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער שני</h1>
<h2>דף ט.</h2>
עוד כתב הא דאמרינן בזבחים בפרק התערובות אמר רב יהודה אמר רב טבעת של ע"א שנתערבה במאה טבעות ופרשו ששים למקום אחד וארבעים למקום אחד, פרשו כל ארבעים למקום אחד אינן אוסרין פירשו ששים למקום אחד אסורין ולא ביאר דבריו, אבל במטבע קצר שלו כתב דפירשו ארבעים למקום אחד מותרין דאיסורא ברובא אשתאר. ואינו נכון שלא נאמרו דברים אלא שפירשו ארבעים ונפלו לתוך אחרים והוא דאיכא רובא כגון שנפלו לתוך שמונים, מתוך דהוה ליה ספק ספיקא וספק ספיקא שרי בכל דוכתא. וכן הוא בפירוש בגמר' ואף החכם כתבה כך במקום זה אבל נפלו ששים באחרות כיון דחשבינן דאיסורא ברובה איתא חשבינן ליה כמאן דאיכא לאיסורא בודאי וע"א לית ליה בטלה עולמית, וכן אתה דן בכל איסורין שבתורה בכל אותן שאין להם בטול כגון חתיכה חשובה ודבר שיש לו מתירין בכולה ספק ספיקא שלהן מותרין. וכתב רבינו יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל דלא אמרינן ספק ספיקא שרי אלא בשתי ספקות הבאות מכח שתי תערובות כגון זו שאמרנו, שנפלה טבעת ע"א לריבוא ומריבוא לריבוא אבל בעלמא שאינו בא מכח שני תערובות לא. ופי' החכם דטעמא דרבינו משום דבתרי ספיקי דתערובת איכא בכל חדא וחדא תרי ספיקי, דבכל חדא איכא למימר לא זו היא שנפלה לריבוא ראשון. ואינו נכון שאין זה טעמו של רבינו ז"ל, אלא דטעמא דרבינו ז"ל דלא אמרינן ספק ספיקא שרי בדאורייתא אלא היכא דבספק ראשון שרי מדאורייתא אלא מדרבנן אסיר כגון הא דתערובת, הילכך הוה ליה ספק שני ספק דרבנן. אבל כל היכא דבספק ראשון מיתסר דאורייתא ספק שני אסור מדרבנן דלא חשיב אלא חד ספיקא ולפיכך הוא מפרש מה שאמרו ביום טוב לענין ביצה דאם נתערבה באלף כולן אסורות דאספקא קאי לומר שאפי' ספק נולדה ביום טוב ספק לא נולדה ביום טוב, נתערבה באחרות כולן אסורות משום דספק ראשון איסור תורה שהרי על הספקות מביאין חטאת, והכא איכא משום הכנה דרבה דאיסור תורה, וכיון דכן אסורה בספק שני דלא חשיב אלא כחד ספק. וכן אתה דן בספק טרפה שנתערבה באחרות דכיון דהיא גופה אסורה דאורייתא ספק תערובת שלה לא מיקרי ספק ספיקא ולא שרינן לה מדין ספק ספקא. והחכם הקשה מההיא דאמרינן במסכת ערלה הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואינו יודע אי זהו ידלק דברי ר' מאיר וחכמים אומרי' יעלה באחד ומאתים, ולא קתני התם נתערב באחרים מאי הוי דמשמע דשרי לכולי עלמא ואע"ג דליכא הכא ספק דשתי תערובות, ולאו קשיא היא לפום מאי דפרישנא דהכא בספק ראשון מותר מן התורה אלא דר' מאיר מחמיר בכל דבר שבמנין ומיהו מדרבנן כדאיתא התם, כגון דבספק ראשון מותר מדין תורה בספק שני מותר ואפי' מדרבנן. עוד הקשה מההיא דאמרי' בכתובות האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו. ואקשינן אמאי ספק ספיקא הוא ספק תחתיו זינתה ספק אינה תחתיו ואם תמצא לומ' תחתיו ספק באונס ספק ברצון, ומהדרינן דבאשת ישראל הכי נמי דשריא ואע"ג דתרי ספיקי לאו מכח תערובות אתו, ולאו קושיא היא דהתם נמי מספק ראשון מותרת מן התורה דמוקמינן לה אחזקה דהיתירא. אי נמי כולהו תרי ספיקי בעלמא בכל דוכתא ודאי איסורא דרבנן הוא ולאו דאורייתא וכיון דכן הכא גבי אשה אין ראוי להאמינו על פיו לאוסרה עליו כיון דליכא אלא איסורא דרבנן. עוד השיב על מה שכתבנו שפירש רבינו לענין ביצה דכי קתני נתערבה באלף אסורות דאספיקא קאי, השיב מן הירושלמי דגרסי' התם בית שמאי או' תאכל וב"ה [אומרי'] לא תאכל כשם שאסורה לאכול כך אסורה לטלטל נתערבה אחת במאה או אחת באלף כולן אסורות. ושאלו מה כמאן דאמ' ספק מוכן אסור ברם כמאן דאמ' ספק הכן מותר מודה הכא שהוא מותר, והשיבו נשרים ספק מאתמול נשרו ספק מהיום נשרו ברם הכא יש כאן אחת אסורה והיא מוכחת על כולן, אלמא בודאה הוא שאמרו שאוסרת כל התערובתה. וזו ודאי כשגגה דודאי התם בירושלמי מסדר דינה נתערבה בודאה, ואנן איירינן אגמרין דמסדר דינא אספיקא, ובירושלמי בההיא לית להו דינא דהכנה דרבה דאיסור תורה, דאי לא לא הוה מדמינן הא דהכא לענין נשרים דהתם ודאי איסורא דרבנן הוא, ורב אשי אמר התם ביום טוב לענין ביצה דכל היכא דהיא מיתסרא בגופה בלא תערובת אפי' באיסורא דרבנן, כיון דהיא גופה אסירא אף בספק אף תערובתה אסורה משום טעמא דדבר שיש לו מתירין, אבל ודאי נראין דברים אפילו באיסורה איסור תורה כגון הכנה דרבה ונתערבה באחרות ואחרות באחרות בהא ודאי מותרות אפי' בדבר שיש לו מתירין. ולישנא אחרינא אליבא דרבינו יצחק ז"ל דכל ספק ספיקא בגופו של איסור מותר וכל ספק ספיקא בתערובת כגון שתי תערובות מותר, אבל חד ספיקא בגופו כיון דמיתסר באורייתא לא משתרי בספק שני דתערובות משום טעמא דספק, בכל דבר שיש לו ביטול בחד תערובת וזה הלשון מתחויר מן הכל.
עוד אני חוזר לדקדק במה שכתבנו למעלה בענין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים. במה שכתב החכם דאינו בטלה ואוסרת תערובתה אפי' באלף לעשות תערובתה כמוה אם היא אסורה באכילה שיהו הם אסורין באכילה, ואם אסורה בהנאה שיהו הם אסורין בהנאה אבל שאר איסורי הנאה אין אוסרין תערובתם בהנאה כל היכא דלאו דבר שבמנין ע"כ. ואיברא דהכי מוכחא שמעתא בהדיא בע"א, והתם נמי מוכח דחמץ בפסח אינו אוסר תערובתו בהנאה אלא בככרות של בעל הבית והתם נמי אליבא דרבי מאיר דאמר כל שדרכו לימנות שנינו, אלא שיש כאן קושיא גדולה ולא הרגיש בה החכם ואעפ"י שהיא אוגרת. שהרי שנינו לענין ערלה (ערלה פ"ג, מ"א) בגד שצבע בקליפי ערלה ידלק נתערב באחרות כולן ידלקו דברי רבי מאיר וחכמים אומרי' יעלו באחד ומאתים וטעמא דרבי מאיר משום דחשיבי ולא בטלי דאיהו הוא דסבר כל שדרכו לימנות, ולרבנן לא חשיב והינו דבטל באחד ומאתים. ורבנן מיהת טעמא דאיכא אחד ומאתים הא ליכא אחד ומאתים כולן ידלקו ואע"ג דלא חשיב, אלמא שאר איסורי הנאה דלאו דבר שבמנין אוסרין תערובתן בהנאה, והנכון בזה דכל איסורין שיש שיעור לאיסורן אוסרין בכדי שיעורן בין באכילה בין בהנאה, אבל איסורין שאין להם שיעור לאיסורן כגון חמץ בפסח אין אוסרין תערובתן בכל שהן אלא א"כ בדבר שבמנין. מיהו נראה ודאי דחמץ בפסח אוסר תערובתו בהנאה באחד ומאתים קל וחומר מערלה אבל בטפי מהכי לא אסרה בהנאה אלא אם כן דבר שבמנין. עוד במה שכתבתי למעלה בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין פי' כל שכיוצא בה ראויה להתכבד בה בפני האורחין ואע"ג דהשתא הא אסירא ולא חזיא. ודעת רבותי ז"ל דדוקא בנתערבה לאחר שנתבשלה והשתא חשיבא. ופי' החכם ולא חשיבא חתיכה כי הא אלא אם כן אלו אתה אומר שתתבטל עכשיו היא חשובה וראויה להתכבד בה בכל אדם, אבל בדבר שאלו לאחר ביטולו אין ראוי לכל אין דנין בו חשיבות. והביא ראיה מיהא דתניא ביבמות בפרק הערל, חתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות חולין כולן אסורות חתיכת חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות טהורות כולן מותרות. ומאי שנא רישא ומאי שנא סופא אלא דרישא אי אמרת דתשתרי והיא חתיכה חשובה אשתכח דשריא לזרים ושריא לכולי עלמ' וראויה להתכבד בה בפני כל אדם דהא לכולהו שריא, ומשום הכי אסירא. אבל סופא אי אמרת דשריא לא שריא אלא לכהנים ולזכרים וכיון דלא שריא אלא לדידהו לא חשיב חשיבותא דידה ולהכי בטלה ושריא לכהנים, אלמא דלא חשיבא לן חתיכה עד דתשתרי לכולהו ע"כ. ולפי דבריו ככר יפה של כלאי הכרם שנתערב בככרות של תרומה בטל הוא דהא השתא לא שריא אלא לכהנים, אלא אם כן באת לומר דשאני תרומה שהיא ראויה לכל כהנים ולנשיהם ולעבדיהם. ודברים בטלים הן ודברים אלו מתמיהין מן המתמיהין לענין ראייתו שהביא דהא התם בגמרא בהדיא בהא נחתינן ובהא סלקינן מאי שנא רישא ומאי שנא סופא, והרי אני מפרש כל השמועה כדי שיתבררו הדברים יפה לכל שאינן מענין זה כלל. והכי איתא התם גרסינן במתניתין (יבמות פ"א, א') סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה ובגמרא אמרינן עלה (שם) אמר ריש לקיש מאכילה בתרומה ואין מאכילה בחזה ושוק. וריש לקיש מאי שנא חזה ושוק דאורייתא תרומה נמי דאורייתא, הכא במאי עסקינן בתרומה בזמן הזה דרבנן. פירשו ודוקא בזמן הזה דליכא תרומה כלל דאורייתא אבל בזמן הבית כיון דאיכא תרומה דאורייתא אסירא אפילו בתרומה דרבנן. אמר ליה ר' יוחנן לריש לקיש מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן אמר ליה אין שאני שונה עיגול בעיגולין עולה, כלומר עיגול תרומה בעיגולי חולין עולה באחד ומאה ואע"ג דהוי דבר שבמנין, ואלו תרומה בזמן הזה דאורייתא אע"ג דעיגול דרבנן דעיגול הוי של תאנים וליכא דאורייתא אלא דגן תירוש ויצהר, אפילו הכי כיון דאיכא תרומה דאורייתא אפילו ההיא דרבנן לא בטלה בדבר שבמנין, אלא דכל תרומה בזמן הזה דרבנן ולהכי בטיל אף בדבר שבמנין. אמר לו והלא אני שונה חתיכה בחתיכות עולה כלומר חתיכת חטאת שנתערבה באחרות עולה כדלקמן, אע"ג דהוי דבר שבמנין וחשיבא כעיגולין, ועוד מי סברת כל שדרכו לימנות שנינו את שדרכו לימנות שנינו הילכך עיגול בעיגולין לא הוי מהנהו דאת שדרכו לימנות וראוי לעלות אפילו בשל תורה. מאי חתיכה דתניא חתיכת חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות חטאת טהורות וכן פרוסה של לחם הפנים טמא שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים טהורות תעלה, רבי יהודה אומר לא תעלה. אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות וכן פרוסה של לחם הפנים טהור שנתערבה במאה פרוסות של חולין טהור דברי הכל לא תעלה. לריש לקיש קתני רישא מיהת תעלה ותיקשי ליה מעיגול, אמ' רב חייא בריה דרב הונא רישא בשנימוחה. אי הכי מאי טעמא דר' יהודה אי אמרת בשלמא בשלא נימוחה טעמא דר' יהודה משום חומרא דקדשים אלא השתא כיון דנימוחה מאי טעמיה, ומתרצינן ר' יהודה לטעמיה דאמר מין במינו לא בטיל אבל לא נימוח' מאי לא, אי הכי אדתני אבל חתיכה אחת של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות חולין טהורות לא תעלה, ליפלוג וליתני בדידה בד"א בשנימוחה אבל לא נימוחה לא תעלה דהא סוף סוף סופא בשלא נימוחה היא, ומתרצינן טהורה בטהרות עדיפא ליה. ולר' יוחנן מאי שנא רישא ומאי שנא סופא כלומר בשלמא לר"ל רישא בשנימוחה סופא בשלא נימוחה אלא לר' יוחנן מאי שנא רישא ומאי שנא סופא, אמר רב שישא בריה דרב אידי רישא בטומאת משקין דרבנן סופא דאורייתא. כלומר והאי חתיכה ודאי הויא מכל שדרכו ולא מאת שדרכו ולהכי בטומאת משקין דרבנן אוקמוה אעיקר דינא דמדינא תעלה, אבל סופא דאורייתא החמירו בקדשים. אבל טומאת שרץ מאי לא תעלה אדתני סופא אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות חולין טהורות דברי הכל לא תעלה דהיא איסור כרת, ליפלוג וליתני בדידה בד"א בטומאת משקין אבל בטומאת שרץ לא תעלה, אפי' הכי טהורה בטהורות עדיפא ליה. רבא אמר רישא אסור לאו מוקמינן לה אעיקר דינא דמדינא תעלה דלא הויא מאת שדרכו, וסופא איסור כרת ולהכי החמירו בקדשים והא רבא הוא דאמר לקמן כל בדאורייתא לא שנא איסור לאו לא שנא איסור כרת, רב אשי אמר משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל לאו דוקא אלא כלומר דאית לה תקנתא שאיפשר לכהנים טהורים לאכול, וכיון דכן דיניה כדבר שיש לו מתירין, ורישא מדינא וסופא לחומרא משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין. והא דרב אשי בריתא היא כלומר דהא לא שייכא כלל בטעמא דדבר שיש לו מתירין למאי אי לכהן משרא שרי אי לישראל לעולם אסור אלא הא דרב אשי בריתא היא. זהו פירוש שמועה זו מכוון ונסתלקה קושית המחבר מאיליה, דהא בגמרא מפרשינן לה בהדיא מאי שנא רישא ומאי שנא סופא בין לריש לקיש בין לרבי יוחנן ומתוקמא בחתיכה דלא חשיבא, דאלו מדינא תעלה אי לאו משום חומרא דקדשים או בשנימוחה. אבל יש בכאן שיטה אחרת ואפשר שהיא שיטת המחבר וגירסא אחרת שהן גורסין ולריש לקיש מאי שנא רישא ומאי שנא סופא, שהן סבורין דלריש לקיש כולה בשנמוחה רישא וסופא ורישא דתעלה מדינא וסופא לחומרא, אבל לרבי יוחנן כולה בשלמה והם מחזרין לדעת טעמו של רבי יוחנן, ויצאה להם סברא זו דרישא הותרה לכל אי אמרת בטלה ולהכי חשיבא ולא בטלה, וסופא לא משתרא אלא לזכרי כהונה ולא חשיבא אמטולתייהו. ואין דבריהם נכונים אלא אם איתא להא גירסא טעמא דמתניתין אליבא דר' יוחנן דרישא דלא מיתסרא בגופא אלא מחמת טומאה דאתאי לה מעלמא לא חשיבא לה בהכי, אבל סופא חשיבא וקושיא דר' יוחנן לריש לקיש מינה דאם איתה דניגזר בתרומה דרבנן משום תרומה דאורייתא הוא הדין דאיכא למיגזר בהא משום איסורא בגופה, אבל הגירסא אחרת עיקר.
<h2>דף טו.</h2>
עוד נראה מדברי החכם בענין תשע חנויות כלן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה דקיימא לן דאם לקח מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח אסור, דהוה ליה קבוע דחשבינן מחצה על מחצה. ובנמצא הלך אחר הרוב דהולכין על שעה זו שנולד הספק והוה ליה פירש ואזלינן בתר רובא, ולפי מה שכתב בענינים אלו הוא הדין אם היו בעיר זה עשר חנויות מוחזקות לנו כלן בבשר שחוטה ולקח מאחת מהן ואינו יודע איזו היא ואחר כן נתברר לנו שא' מהחנויות אלו בשר נבלה, הרי מה שלקח מותר שבשעה שנולד הספק כבר פירשה זו ואזלינן בתר רובא ע"כ. ואגב חורפא אמרה וליתה וכדמעיינת בה שפיר משכחת להו דלא דמיין כלל, דאלו בנמצא דאזלינן בתר רובא הספק שנולד לנו על שעה זו על חתכה זו עם היות החנויות ברורים שאין בהם ספק והספק שעליה היא על שעה זו ולא על שעת פרישתה מן החנויות, אבל בשר שניקח מן החנויות בעודן כלן בחזקת היתר, כשנתברר שאחת מן החנויות אסורה אין תורת הספק הזה על שעה זו שאין תולדת הספק מצד עצמה אלא מצד ברירת החנויות שנתברר עכשיו שאחת מהן אסורה ומתוך כך נולד בה ספק על אותה שעה שהיא פירשה בידי הלוקח מהן, א"כ ספק זה אינו מחודש אלא גלויי מילתא בעלמא הוא שתחלה היה נעלם ממני שהייתי סבור שכולן מותרות וכשנתברר שאחד אסור איגלי מילתא למפרע שבשעת מקח חתיכה זו, כשפירשה מהן באותה שעה היה ספק שלה וזה ברור. עוד כתב דחתיכה חשובה של בשר חי אוסרת תערובתה אפי' באלף כדין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין ע"כ. ואינו נכון שאין דין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין אלא בשהיא ראויה עכשיו להתכבד בה כגון שנתבשלה, אבל כשהיא חיה לא.
